תנ"ך על הפרק - במדבר כב - הכתב והקבלה

תנ"ך על הפרק

במדבר כב

139 / 929
היום

הפרק

בלק שוכר את בלעם לקלל

וַיִּסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיַּחֲנוּ֙ בְּעַֽרְב֣וֹת מוֹאָ֔ב מֵעֵ֖בֶר לְיַרְדֵּ֥ן יְרֵחֽוֹ׃וַיַּ֥רְא בָּלָ֖ק בֶּן־צִפּ֑וֹר אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה יִשְׂרָאֵ֖ל לָֽאֱמֹרִֽי׃וַיָּ֨גָר מוֹאָ֜ב מִפְּנֵ֥י הָעָ֛ם מְאֹ֖ד כִּ֣י רַב־ה֑וּא וַיָּ֣קָץ מוֹאָ֔ב מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיֹּ֨אמֶר מוֹאָ֜ב אֶל־זִקְנֵ֣י מִדְיָ֗ן עַתָּ֞ה יְלַחֲכ֤וּ הַקָּהָל֙ אֶת־כָּל־סְבִ֣יבֹתֵ֔ינוּ כִּלְחֹ֣ךְ הַשּׁ֔וֹר אֵ֖ת יֶ֣רֶק הַשָּׂדֶ֑ה וּבָלָ֧ק בֶּן־צִפּ֛וֹר מֶ֥לֶךְ לְמוֹאָ֖ב בָּעֵ֥ת הַהִֽוא׃וַיִּשְׁלַ֨ח מַלְאָכִ֜ים אֶל־בִּלְעָ֣ם בֶּן־בְּע֗וֹר פְּ֠תוֹרָה אֲשֶׁ֧ר עַל־הַנָּהָ֛ר אֶ֥רֶץ בְּנֵי־עַמּ֖וֹ לִקְרֹא־ל֑וֹ לֵאמֹ֗ר הִ֠נֵּה עַ֣ם יָצָ֤א מִמִּצְרַ֙יִם֙ הִנֵּ֤ה כִסָּה֙ אֶת־עֵ֣ין הָאָ֔רֶץ וְה֥וּא יֹשֵׁ֖ב מִמֻּלִֽי׃וְעַתָּה֩ לְכָה־נָּ֨א אָֽרָה־לִּ֜י אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֗ה כִּֽי־עָצ֥וּם הוּא֙ מִמֶּ֔נִּי אוּלַ֤י אוּכַל֙ נַכֶּה־בּ֔וֹ וַאֲגָרְשֶׁ֖נּוּ מִן־הָאָ֑רֶץ כִּ֣י יָדַ֗עְתִּי אֵ֤ת אֲשֶׁר־תְּבָרֵךְ֙ מְבֹרָ֔ךְ וַאֲשֶׁ֥ר תָּאֹ֖ר יוּאָֽר׃וַיֵּ֨לְכ֜וּ זִקְנֵ֤י מוֹאָב֙ וְזִקְנֵ֣י מִדְיָ֔ן וּקְסָמִ֖ים בְּיָדָ֑ם וַיָּבֹ֙אוּ֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם וַיְדַבְּר֥וּ אֵלָ֖יו דִּבְרֵ֥י בָלָֽק׃וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֗ם לִ֤ינוּ פֹה֙ הַלַּ֔יְלָה וַהֲשִׁבֹתִ֤י אֶתְכֶם֙ דָּבָ֔ר כַּאֲשֶׁ֛ר יְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֵלָ֑י וַיֵּשְׁב֥וּ שָׂרֵֽי־מוֹאָ֖ב עִם־בִּלְעָֽם׃וַיָּבֹ֥א אֱלֹהִ֖ים אֶל־בִּלְעָ֑ם וַיֹּ֕אמֶר מִ֛י הָאֲנָשִׁ֥ים הָאֵ֖לֶּה עִמָּֽךְ׃וַיֹּ֥אמֶר בִּלְעָ֖ם אֶל־הָאֱלֹהִ֑ים בָּלָ֧ק בֶּן־צִפֹּ֛ר מֶ֥לֶךְ מוֹאָ֖ב שָׁלַ֥ח אֵלָֽי׃הִנֵּ֤ה הָעָם֙ הַיֹּצֵ֣א מִמִּצְרַ֔יִם וַיְכַ֖ס אֶת־עֵ֣ין הָאָ֑רֶץ עַתָּ֗ה לְכָ֤ה קָֽבָה־לִּי֙ אֹת֔וֹ אוּלַ֥י אוּכַ֛ל לְהִלָּ֥חֶם בּ֖וֹ וְגֵרַשְׁתִּֽיו׃וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם לֹ֥א תֵלֵ֖ךְ עִמָּהֶ֑ם לֹ֤א תָאֹר֙ אֶת־הָעָ֔ם כִּ֥י בָר֖וּךְ הֽוּא׃וַיָּ֤קָם בִּלְעָם֙ בַּבֹּ֔קֶר וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־שָׂרֵ֣י בָלָ֔ק לְכ֖וּ אֶֽל־אַרְצְכֶ֑ם כִּ֚י מֵאֵ֣ן יְהוָ֔ה לְתִתִּ֖י לַהֲלֹ֥ךְ עִמָּכֶֽם׃וַיָּק֙וּמוּ֙ שָׂרֵ֣י מוֹאָ֔ב וַיָּבֹ֖אוּ אֶל־בָּלָ֑ק וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵאֵ֥ן בִּלְעָ֖ם הֲלֹ֥ךְ עִמָּֽנוּ׃וַיֹּ֥סֶף ע֖וֹד בָּלָ֑ק שְׁלֹ֣חַ שָׂרִ֔ים רַבִּ֥ים וְנִכְבָּדִ֖ים מֵאֵֽלֶּה׃וַיָּבֹ֖אוּ אֶל־בִּלְעָ֑ם וַיֹּ֣אמְרוּ ל֗וֹ כֹּ֤ה אָמַר֙ בָּלָ֣ק בֶּן־צִפּ֔וֹר אַל־נָ֥א תִמָּנַ֖ע מֵהֲלֹ֥ךְ אֵלָֽי׃כִּֽי־כַבֵּ֤ד אֲכַבֶּדְךָ֙ מְאֹ֔ד וְכֹ֛ל אֲשֶׁר־תֹּאמַ֥ר אֵלַ֖י אֶֽעֱשֶׂ֑ה וּלְכָה־נָּא֙ קָֽבָה־לִּ֔י אֵ֖ת הָעָ֥ם הַזֶּֽה׃וַיַּ֣עַן בִּלְעָ֗ם וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־עַבְדֵ֣י בָלָ֔ק אִם־יִתֶּן־לִ֥י בָלָ֛ק מְלֹ֥א בֵית֖וֹ כֶּ֣סֶף וְזָהָ֑ב לֹ֣א אוּכַ֗ל לַעֲבֹר֙ אֶת־פִּי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֔י לַעֲשׂ֥וֹת קְטַנָּ֖ה א֥וֹ גְדוֹלָֽה׃וְעַתָּ֗ה שְׁב֨וּ נָ֥א בָזֶ֛ה גַּם־אַתֶּ֖ם הַלָּ֑יְלָה וְאֵ֣דְעָ֔ה מַה־יֹּסֵ֥ף יְהוָ֖ה דַּבֵּ֥ר עִמִּֽי׃וַיָּבֹ֨א אֱלֹהִ֥ים ׀ אֶל־בִּלְעָם֮ לַיְלָה֒ וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ אִם־לִקְרֹ֤א לְךָ֙ בָּ֣אוּ הָאֲנָשִׁ֔ים ק֖וּם לֵ֣ךְ אִתָּ֑ם וְאַ֗ךְ אֶת־הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־אֲדַבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ אֹת֥וֹ תַעֲשֶֽׂה׃וַיָּ֤קָם בִּלְעָם֙ בַּבֹּ֔קֶר וַֽיַּחֲבֹ֖שׁ אֶת־אֲתֹנ֑וֹ וַיֵּ֖לֶךְ עִם־שָׂרֵ֥י מוֹאָֽב׃וַיִּֽחַר־אַ֣ף אֱלֹהִים֮ כִּֽי־הוֹלֵ֣ךְ הוּא֒ וַיִּתְיַצֵּ֞ב מַלְאַ֧ךְ יְהוָ֛ה בַּדֶּ֖רֶךְ לְשָׂטָ֣ן ל֑וֹ וְהוּא֙ רֹכֵ֣ב עַל־אֲתֹנ֔וֹ וּשְׁנֵ֥י נְעָרָ֖יו עִמּֽוֹ׃וַתֵּ֣רֶא הָאָתוֹן֩ אֶת־מַלְאַ֨ךְ יְהוָ֜ה נִצָּ֣ב בַּדֶּ֗רֶךְ וְחַרְבּ֤וֹ שְׁלוּפָה֙ בְּיָד֔וֹ וַתֵּ֤ט הָֽאָתוֹן֙ מִן־הַדֶּ֔רֶךְ וַתֵּ֖לֶךְ בַּשָּׂדֶ֑ה וַיַּ֤ךְ בִּלְעָם֙ אֶת־הָ֣אָת֔וֹן לְהַטֹּתָ֖הּ הַדָּֽרֶךְ׃וַֽיַּעֲמֹד֙ מַלְאַ֣ךְ יְהוָ֔ה בְּמִשְׁע֖וֹל הַכְּרָמִ֑ים גָּדֵ֥ר מִזֶּ֖ה וְגָדֵ֥ר מִזֶּֽה׃וַתֵּ֨רֶא הָאָת֜וֹן אֶת־מַלְאַ֣ךְ יְהוָ֗ה וַתִּלָּחֵץ֙ אֶל־הַקִּ֔יר וַתִּלְחַ֛ץ אֶת־רֶ֥גֶל בִּלְעָ֖ם אֶל־הַקִּ֑יר וַיֹּ֖סֶף לְהַכֹּתָֽהּ׃וַיּ֥וֹסֶף מַלְאַךְ־יְהוָ֖ה עֲב֑וֹר וַֽיַּעֲמֹד֙ בְּמָק֣וֹם צָ֔ר אֲשֶׁ֛ר אֵֽין־דֶּ֥רֶךְ לִנְט֖וֹת יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאול׃וַתֵּ֤רֶא הָֽאָתוֹן֙ אֶת־מַלְאַ֣ךְ יְהוָ֔ה וַתִּרְבַּ֖ץ תַּ֣חַת בִּלְעָ֑ם וַיִּֽחַר־אַ֣ף בִּלְעָ֔ם וַיַּ֥ךְ אֶת־הָאָת֖וֹן בַּמַּקֵּֽל׃וַיִּפְתַּ֥ח יְהוָ֖ה אֶת־פִּ֣י הָאָת֑וֹן וַתֹּ֤אמֶר לְבִלְעָם֙ מֶה־עָשִׂ֣יתִֽי לְךָ֔ כִּ֣י הִכִּיתַ֔נִי זֶ֖ה שָׁלֹ֥שׁ רְגָלִֽים׃וַיֹּ֤אמֶר בִּלְעָם֙ לָֽאָת֔וֹן כִּ֥י הִתְעַלַּ֖לְתְּ בִּ֑י ל֤וּ יֶשׁ־חֶ֙רֶב֙ בְּיָדִ֔י כִּ֥י עַתָּ֖ה הֲרַגְתִּֽיךְ׃וַתֹּ֨אמֶר הָאָת֜וֹן אֶל־בִּלְעָ֗ם הֲלוֹא֩ אָנֹכִ֨י אֲתֹֽנְךָ֜ אֲשֶׁר־רָכַ֣בְתָּ עָלַ֗י מֵעֽוֹדְךָ֙ עַד־הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה הַֽהַסְכֵּ֣ן הִסְכַּ֔נְתִּי לַעֲשׂ֥וֹת לְךָ֖ כֹּ֑ה וַיֹּ֖אמֶר לֹֽא׃וַיְגַ֣ל יְהוָה֮ אֶת־עֵינֵ֣י בִלְעָם֒ וַיַּ֞רְא אֶת־מַלְאַ֤ךְ יְהוָה֙ נִצָּ֣ב בַּדֶּ֔רֶךְ וְחַרְבּ֥וֹ שְׁלֻפָ֖ה בְּיָד֑וֹ וַיִּקֹּ֥ד וַיִּשְׁתַּ֖חוּ לְאַפָּֽיו׃וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ מַלְאַ֣ךְ יְהוָ֔ה עַל־מָ֗ה הִכִּ֙יתָ֙ אֶת־אֲתֹ֣נְךָ֔ זֶ֖ה שָׁל֣וֹשׁ רְגָלִ֑ים הִנֵּ֤ה אָנֹכִי֙ יָצָ֣אתִי לְשָׂטָ֔ן כִּֽי־יָרַ֥ט הַדֶּ֖רֶךְ לְנֶגְדִּֽי׃וַתִּרְאַ֙נִי֙ הָֽאָת֔וֹן וַתֵּ֣ט לְפָנַ֔י זֶ֖ה שָׁלֹ֣שׁ רְגָלִ֑ים אוּלַי֙ נָטְתָ֣ה מִפָּנַ֔י כִּ֥י עַתָּ֛ה גַּם־אֹתְכָ֥ה הָרַ֖גְתִּי וְאוֹתָ֥הּ הֶחֱיֵֽיתִי׃וַיֹּ֨אמֶר בִּלְעָ֜ם אֶל־מַלְאַ֤ךְ יְהוָה֙ חָטָ֔אתִי כִּ֚י לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי כִּ֥י אַתָּ֛ה נִצָּ֥ב לִקְרָאתִ֖י בַּדָּ֑רֶךְ וְעַתָּ֛ה אִם־רַ֥ע בְּעֵינֶ֖יךָ אָשׁ֥וּבָה לִּֽי׃וַיֹּאמֶר֩ מַלְאַ֨ךְ יְהוָ֜ה אֶל־בִּלְעָ֗ם לֵ֚ךְ עִם־הָ֣אֲנָשִׁ֔ים וְאֶ֗פֶס אֶת־הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־אֲדַבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ אֹת֣וֹ תְדַבֵּ֑ר וַיֵּ֥לֶךְ בִּלְעָ֖ם עִם־שָׂרֵ֥י בָלָֽק׃וַיִּשְׁמַ֥ע בָּלָ֖ק כִּ֣י בָ֣א בִלְעָ֑ם וַיֵּצֵ֨א לִקְרָאת֜וֹ אֶל־עִ֣יר מוֹאָ֗ב אֲשֶׁר֙ עַל־גְּב֣וּל אַרְנֹ֔ן אֲשֶׁ֖ר בִּקְצֵ֥ה הַגְּבֽוּל׃וַיֹּ֨אמֶר בָּלָ֜ק אֶל־בִּלְעָ֗ם הֲלֹא֩ שָׁלֹ֨חַ שָׁלַ֤חְתִּי אֵלֶ֙יךָ֙ לִקְרֹא־לָ֔ךְ לָ֥מָּה לֹא־הָלַ֖כְתָּ אֵלָ֑י הַֽאֻמְנָ֔ם לֹ֥א אוּכַ֖ל כַּבְּדֶֽךָ׃וַיֹּ֨אמֶר בִּלְעָ֜ם אֶל־בָּלָ֗ק הִֽנֵּה־בָ֙אתִי֙ אֵלֶ֔יךָ עַתָּ֕ה הֲיָכ֥וֹל אוּכַ֖ל דַּבֵּ֣ר מְא֑וּמָה הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁ֨ר יָשִׂ֧ים אֱלֹהִ֛ים בְּפִ֖י אֹת֥וֹ אֲדַבֵּֽר׃וַיֵּ֥לֶךְ בִּלְעָ֖ם עִם־בָּלָ֑ק וַיָּבֹ֖אוּ קִרְיַ֥ת חֻצֽוֹת׃וַיִּזְבַּ֥ח בָּלָ֖ק בָּקָ֣ר וָצֹ֑אן וַיְשַׁלַּ֣ח לְבִלְעָ֔ם וְלַשָּׂרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר אִתּֽוֹ׃וַיְהִ֣י בַבֹּ֔קֶר וַיִּקַּ֤ח בָּלָק֙ אֶת־בִּלְעָ֔ם וַֽיַּעֲלֵ֖הוּ בָּמ֣וֹת בָּ֑עַל וַיַּ֥רְא מִשָּׁ֖ם קְצֵ֥ה הָעָֽם׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ויגר. אימת מות קרוי מגור, מגורי אל חרב, גורו לכם מפני חרב וכן כלם, ולולא כעס אויב אגור פירש"י לשון אסיפה (רל"ש): כי רב הוא. יודיע הכתוב רשעתם של מואב, אף שראו או שמעו הנסים ונפלאות שנעשו להם במצרים, ואה"כ שמעו עמים ירגזון אילי מואב יאחזמו רעד, בכל זאת לא האמינו היות זה מהשגחה אלקית, אבל היתה יראתם לבד מסבת היותם רבים, וחשב את משה שעושה מעשה כשפים ובזה ינהיגם, וכמשרז"ל אין כחו אלא בפיו ולזה שלח אל בלעם, שאם היתה יראתם מפני היותם מושגחים ממנו ית', לא הי' כ"כ שוטה לחשוב שקללת בלעם תועיל נגדו ית' (רא"ש): את כל סביבותינו. כי כאשר ראו שהרגו ישראל את סיחון ועוג שיצאו לקראתם, הסכימו הם להשאר בתוך מבצריהם, ולא נתייראו רק מערי הפרזות אשר סביבותיהם כאלו הם אינם יראים מסבת מבצריהם ובהם היו בטוחים, ואם אין אנו מתייעצים להכות בם, הנה העם הזה ילחכו סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה, שאינו צריך טורח ויגיעה כי לוחך כדרכו בלתי שום מונע. (הנ"ל): וישלח מלאכים. מלאך הוא שם תאר למי שנמסר לו להשלים מלאכת זולתו והוא עומד תחתיו ובמקומו, והוא מלשון מלאכה שעוסק במלאכת זולתו (געשאֶפטסטראגער), והנחתו הראשונה על המלאכים העליונים והשכלים הנבדלים העוסקים במלאכת הבורא ית' בעולמו שברא, ובשתוף השם נקראו ג"כ הכחות היסודות הטבעיות הממונים על מלאכת הטבע, מלאכים, כמו עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט (תהלים ק"ד), ונעתק מזה הענין לקרוא ג"כ מלאך כל שליח המשולח בשליחות נכבדת, לעסוק במלאכת המשלח שהיה הוא בעצמו עושה, ואין בו פחיתות וגריעות כבוד למשולח כמו שהוא בעבד ומשרת, וזה מין השליח יקרא ג"כ מלאך (איין געזאנדטער). רש"פ: עין הארץ. ת"א עין שמשא דארעא, והנה הוא דרך גוזמא כאלו אין מקום לשמש להאיר על הארץ, כי כולה מכוסה מן העם הזה. ולדעתי היא מליצה נאותה, שיורה על רבוי כמותם, עד שאין עין האדם שולטת לראות קצוות הקבוץ (אונאיבערזעהבאר), וכאלו כסות נתון לפני העין המונעת הראיי' ממנה, וענין הארץ כמו וכל הארץ בא מצרימה (מקץ ב') כלומר אנשי הארץ, ותרגום עין הארץ (דאס אירדישע אויג), וקרוב לזה הבינוהו רז"ל באמרם מכילתא חדתא דרשב"י (ד' מ"ג ע"ב) דלא יכילו כל חרשון וכל קוסמין למיקם קמייהו, ודא הוא ויכס את עין הארץ: וקסמים בידם. פירש"י שלא יאמר אין כלי תשמישי עמי, וזה תימה שבלעם הקוסם לא יהיה עמו כלי תשמישו, גם לא ראינו שהיה לבלעם שום כלי רק הפה, ואמר הרא"ש כי זקני מואב וזקני מדין כשהלכו לבלעם לומר לו דברי בלק חשבו שתיכף יקום ללכת עמהם, ולכן לקחו פסילים שלהם עמהם כדי ללוותו בהם, כי כן הוא מנהגם כאשר יבא מלך ושר ילכו משרתי האלילים בפסיליהם ללוותו ולכבדו. וזהו וקסמים בידם: ויבא אלהים. ענינו מבואר ביתרו, אנכי בא אליך בעב הענן, וענין אלהים דעניינא עמ"ש בוירא ויבא אלהים דאבימלך: לא תלך עמהם. הנה בפעם הראשון לא הרשה לו ההליכה, ובפעם שני נתן לו רשות ללכת באמרו ית' קום לך אתם (לקמן כ'), ונבוכו המפרשים בזה, ונ"ל שאין כאן שנוי בדעת עליון ית', כי יש הפרש גדול בין לשון הליכה המחובר במלת עמהם, ובין המחובר במלת אתם, כמ"ש (ס"פ ויחי), בויעלו אתו כל עבדי פרעה, לכן באמרו ית' אליו לשון לא תלך עמהם, הנה יורה מניעת הליכת הפועלת, שלא ישתתף עמהם לילך כדי למלאות כוונת משאלותם ולשמשם בקללת העם, ועדיין לא נכלל בלשון זה מניעת ההליכה מכל וכל; אמנם בפעם שנית אמר לו לשון לך אתם, ואין במשמעות לשון זה כ"א ההליכה בעלמא שאין בה תועלת כמו לטיול ולכבוד, ולכן מנע ממנו בפירוש כל מיני השתדלות, כאמרו ואך את הדבר אשר אדבר אליך וגו', וכמ"ש הרע"ס אם לקרוא לך באו האנשים, אם להוועץ עמך בלבד כענין קריאי העדה וכענין ואקראה לך להודיעני מה אעשה, קום לך אתם להזהירם שלא יחטאו. ע"כ. והודיעתנו התורה כוונתו הרעה, שבאמת דעתו היתה הפך הצווי, כי אמרה וילך עם שרי מואב, הנה לשון הליכה מחובר במלת עם, אשר יורה על הליכת התועלת למלא משאלות לבבם ולשמש אותם בקללו את אויביהם וכמה דקדק יב"ע בתרגומו, כי קום לך אתם תרגם טייל עמהון, ועל לא תלך עמהם לא תזל, וכן וילך עם שרי מואב תרגם ואזל. ולזה כ' רש"י בשם רז"ל וילך עם שרי מואב לבו כלבם שוה; וזה ידענו מלשנא דקרא מדלא אמר לשון וילך את שרי מואב כ"א לשון עם; ואין צורך ללחץ המפרשים בזה. וראה אתה הקורא שנוי לשונות בדרז"ל, בהא דשני נעריו עמו דבלעם ארז"ל במדרשם למדה תורה דרך ארץ שהיוצא לדרך צריך שנים לשמשו, ובויקח שני נעריו אתו דאברהם ארז"ל למדה תורה ד"א שהיוצא לדרך לא יצא בפחות משנים (ערש"י), דייקו בעניינא דבלעם מלת לשמשו ולא בענינא דאברהם, דשם באברהם לשון אתו, שאין הוראתו השתתפות והתחברות תועלותי וכדומה, אמנם בבלעם נאמר לשון עמו אשר יורה כפי המבואר התחברות התועלת ולתשמישו; וכן בשאול אמר (ש"א כ"ח ח') ושני אנשים עמו, לפי שהיו עבדיו משרתיו כמבואר שם כ"ג. וראיתי בצד"ל שכ' שהם שני אגדות חלוקות. וא"צ לזה: כי הולך הוא. שלא הי' ענינו בדרך זה כמי שיוליכוהו אחרים כענין ויקם וילך אחרי', אבל הי' הולך הוא, כבעל הדבר ומשתדל מעצמו נגד רצון האל ית', כי לא באו לקרוא לו לעצה כלל (רע"ס), ומדויק בזה מלת הוא: אולי נטתה מפני. לרש"י מלת אולי כמו לולא וכ"א, אמנם לא מצאנוהו בכל המקרא באופן זה, לכן פי' הגר"א כמו אם התנאי אם הי' כן, כי אמר ותט לפני, ואם לא עשתה כן כי אם היתה נוטה מפני ללכת לדרכה, כי עתה וגו'; ולכן באו השנויים לפני מפני. עכ"ד. כיונתו כי שרש נטה עם מלת לפני ביאורו השפלה והורדה למטה, כמו ויט שמים וירד, והיא הרביצה (נידערלאססען, העראונטערזענקען), ונטה עם מלת מפני היינו הנטיה ללכת לצדדין או לאחריו (אויסלענקען, אויסווייכען), והנה באמרו ותט לפני היינו הרביצה תחת בלעם בפעם שלישית, (ובא מספר יסודי תחת מספר סדורי כבהרבה מקומות), ואמר אם היתה נוטה מפני ר"ל שגם בפעם שלישית היתה נוטה מפני, שהיתה שבה לאחור או לצדדין, אז גם אותך הרגתי. ונ"ל לפרש עד"ז מלת אולי כמו הלואי, כמו אולי ישא פני, אולי יחנן, וכאלו קוה אל הנטי' השלישית בכדי למצוא עלה להרגה (ווענן זיא מיר דאָך אויסגעוויכען וואֶרע): גם אותכה הרגתי. רש"י יסרס לשון המקרא והראוי גם הרגתי אותכה, כלומר לא העכבה בלבד קראתיך כי גם ההריגה; וראב"ע כ'. ואותה החייתי. דרך קצרה (מלת גם לעד שמתה האתון אחר שדברה יעו"ש), וכן הטעם כאשר הרגתי' הרגתיך, או הרגתיך לבד ואותה החייתי; הנה לדבריו אות וי"ו במלת ואותה הוא כמו מלת או, ואין לדבריו טעם, וכבר טען עליו רמב"ן, והוטב בעיניו פירש"י, וסיום דבריו לא דיבר הכתוב במיתת האתון כלל, ואפשר שהוא מדרך הקבלה. ולדעתי מלת גם פי' אדרבה (פיעלמעהר) אשר יורה על ההפך, כמאמר משה אל פרעה (בא יו"ד) גם אתה תתן בידינו זבחים וגו' שהמכוון בו הפך דעתו שאמר צאנכם ובקרכם יוצג, והטעם משלך תתן לנו, לא בלבד שתהי' מוכרח לעשות דבר קטן להניח לקחת מקנינו אתנו אדרבה יותר גדול מזה תהי' מוכרח לעשות לתת בידינו משלך (ע"ש רש"י), ועד"ז יתפרש וגם הולך לקראתך (בוישלח), וגם הולך לקראתך (בשמות), גם עתה כדבריכם כן הוא (במקץ) יעו"ש, וכן כאן מלת גם הוא כלשון אדרבה, וזה יורה על הפך הדבר הנעשה, כלומר לא הייתי עושה דבר הקטן להמית הבהמה, אדרבה ההפך ודבר יותר גדול מזה הייתי עושה, אותכה לבד הרגתי ואותה החייתי (פיעלמעהר דיך ווירדע איך ערשלאגען האבען), וא"צ לסרס לשון המקרא, ומיתת הבהמה הוזכרה ג"כ. והגר"א פי' שאם נטתה מפני הרגתי אותך תיכף ולא המתנתי לך עד מלחמת מדין שהרגוהו בנ"י בחרב, וזהו כי עתה וגם אותכה הרגתי פי' אותך והנערים והאנשים ההולכים עמך את כלם הייתי הורג: ותראני האתון. יש כאן זרות בניקוד תיבות ותראני, שהאל"ף פתוחה, ומן הראוי להיות צרוי', כמו כל כנויי המ"ב בעתידים (ר"ש ב"מ); ונ"ל ששנוי זה יורה שיש בתיבה זו הוראה מורכבת ומשותפת, עבר מן הקל לנסתרת, והנכח מן ההפעל ע"י וי"ו ההפוך, ר"ל כי עיקר דבריו אל בלעם היו להאשימו על אשר לא שם אל לב השנויים הגדולים שנתחדשו לעיניו בדרך זה עם האתון, וביותר להיותו ראש הקוסמים הי' מן הראוי להיות סימנים אלו להורות לו למנעו מדרך הלוכו, וכאלו ראיית האתון את הדבר המונעה מהלוכה תהי' ממילא סבה לעורר את לב בלעם ולשום לדרך אחור את פעמיו, ולזה בא האל"ף פתוחה כמו העבר מההפעיל הראני הראתני ותי"ו מן ותראני האתון ראתני והראתה אותי גם לך (זיא זאָללטע מיך דיר געצייגט האבען), ועמ"ש בויצא ע"פ יאהבני אישי: חטאתי כי לא ידעתי. חטאתי להקשות עורף ה"ל לחוש לזה (רע"ס), כי ידעתי מלשון ידע תדע פני צאנך (משלי כ"ז) והוא לשון השגחה ושימת עין (אויפמערקזאם), והטעם חטאתי במה שלא שמתי לבי על גודל השנויים שנפלו לי בדרך זה להיות נודע מהם שנצב לקראתי דבר המונע אותי: ואפס את הדבר. למעלה (פ' כ') אמר ואך את הדבר וגו' אותו תעשה, כי מלת אך מצמצם דבר בדבר או באופן מוסיף או באופן גורע (איינשראֶנקענדער זאטץ, דאך) ומלת אפס סותר לבסוף מה שנתקיים בתחלה (אויפהעבענדער זאטץ, אלליין) וטעמו כאן הגם שנתתי לך רשות ללכת לא יהי' בהלוכך תועלת, כי סוף כל סוף תצטרך לדבר את אשר אשים בפיך, כי לפי שעכשיו כבר הי' מוחזק בדרך וקשה לו לחזור גלה לו סוד זה שתהי' מהלכו לבטלה, אבל קודם שיצא אמר לו ואך את הדבר וגו' אותו תעשה, אמר בלשון אך להטעותו שיהי' סובר שברשותו לדבר מה שירצה אלא שחוץ מדבריו יהי' צריך ג"כ לעשות איזה דבר שיצונו ה', לכן אמר לו אותו תעשה ולא אותו תדבר, כי אלו גלה לו מיד בתחלה הסוד לא הי' יוצא מביתו כלל. (רש"פ): האמנם. להמפרשים הה"א לשאלה או לתימה, ולולי אות גרונית אחרי' היתה ראוי' בשב"א ופת"ח וטעם המלה, אם אמת הוא שאתה חושב שלא אוכל כבדך, וכת"א ויב"ע הבקושטא הויתא אמר. אמנם לפי"ז צריכים להוסיף המחשבה או האמירה, לכן נ"ל כי הה"א כאן כה"א הנגלה נגליתי (ש"א ב') שהה"א לאמתת הדבר, וטעמו באמת לא אוכל כבדך, החניף אליו בעיניו לומר אף שאין ברוב עשרי הספקה לעשות לך יקר וכבוד כראוי לנכבד כמוך, בכל זאת לא הי' לך להמנע מבוא אלי. ובזה אתי, על נכון מאמרם ברבה ע"ז, נתנבא שסופו לצאת ממנו בקלון:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך