ויגר. אימת מות קרוי מגור, מגורי אל חרב, גורו לכם מפני חרב וכן כלם, ולולא כעס אויב אגור פירש"י לשון אסיפה (רל"ש):
כי רב הוא. יודיע הכתוב רשעתם של מואב, אף שראו או שמעו הנסים ונפלאות שנעשו להם במצרים, ואה"כ שמעו עמים ירגזון אילי מואב יאחזמו רעד, בכל זאת לא האמינו היות זה מהשגחה אלקית, אבל היתה יראתם לבד מסבת היותם רבים, וחשב את משה שעושה מעשה כשפים ובזה ינהיגם, וכמשרז"ל אין כחו אלא בפיו ולזה שלח אל בלעם, שאם היתה יראתם מפני היותם מושגחים ממנו ית', לא הי' כ"כ שוטה לחשוב שקללת בלעם תועיל נגדו ית' (רא"ש):
את כל סביבותינו. כי כאשר ראו שהרגו ישראל את סיחון ועוג שיצאו לקראתם, הסכימו הם להשאר בתוך מבצריהם, ולא נתייראו רק מערי הפרזות אשר סביבותיהם כאלו הם אינם יראים מסבת מבצריהם ובהם היו בטוחים, ואם אין אנו מתייעצים להכות בם, הנה העם הזה ילחכו סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה, שאינו צריך טורח ויגיעה כי לוחך כדרכו בלתי שום מונע. (הנ"ל):
וישלח מלאכים. מלאך הוא שם תאר למי שנמסר לו להשלים מלאכת זולתו והוא עומד תחתיו ובמקומו, והוא מלשון מלאכה שעוסק במלאכת זולתו (געשאֶפטסטראגער), והנחתו הראשונה על המלאכים העליונים והשכלים הנבדלים העוסקים במלאכת הבורא ית' בעולמו שברא, ובשתוף השם נקראו ג"כ הכחות היסודות הטבעיות הממונים על מלאכת הטבע, מלאכים, כמו עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט (תהלים ק"ד), ונעתק מזה הענין לקרוא ג"כ מלאך כל שליח המשולח בשליחות נכבדת, לעסוק במלאכת המשלח שהיה הוא בעצמו עושה, ואין בו פחיתות וגריעות כבוד למשולח כמו שהוא בעבד ומשרת, וזה מין השליח יקרא ג"כ מלאך (איין געזאנדטער). רש"פ:
עין הארץ. ת"א עין שמשא דארעא, והנה הוא דרך גוזמא כאלו אין מקום לשמש להאיר על הארץ, כי כולה מכוסה מן העם הזה. ולדעתי היא מליצה נאותה, שיורה על רבוי כמותם, עד שאין עין האדם שולטת לראות קצוות הקבוץ (אונאיבערזעהבאר), וכאלו כסות נתון לפני העין המונעת הראיי' ממנה, וענין הארץ כמו וכל הארץ בא מצרימה (מקץ ב') כלומר אנשי הארץ, ותרגום עין הארץ (דאס אירדישע אויג), וקרוב לזה הבינוהו רז"ל באמרם מכילתא חדתא דרשב"י (ד' מ"ג ע"ב) דלא יכילו כל חרשון וכל קוסמין למיקם קמייהו, ודא הוא ויכס את עין הארץ:
וקסמים בידם. פירש"י שלא יאמר אין כלי תשמישי עמי, וזה תימה שבלעם הקוסם לא יהיה עמו כלי תשמישו, גם לא ראינו שהיה לבלעם שום כלי רק הפה, ואמר הרא"ש כי זקני מואב וזקני מדין כשהלכו לבלעם לומר לו דברי בלק חשבו שתיכף יקום ללכת עמהם, ולכן לקחו פסילים שלהם עמהם כדי ללוותו בהם, כי כן הוא מנהגם כאשר יבא מלך ושר ילכו משרתי האלילים בפסיליהם ללוותו ולכבדו. וזהו וקסמים בידם:
ויבא אלהים. ענינו מבואר ביתרו, אנכי בא אליך בעב הענן, וענין אלהים דעניינא עמ"ש בוירא ויבא אלהים דאבימלך:
לא תלך עמהם. הנה בפעם הראשון לא הרשה לו ההליכה, ובפעם שני נתן לו רשות ללכת באמרו ית' קום לך אתם (לקמן כ'), ונבוכו המפרשים בזה, ונ"ל שאין כאן שנוי בדעת עליון ית', כי יש הפרש גדול בין לשון הליכה המחובר במלת עמהם, ובין המחובר במלת אתם, כמ"ש (ס"פ ויחי), בויעלו אתו כל עבדי פרעה, לכן באמרו ית' אליו לשון לא תלך עמהם, הנה יורה מניעת הליכת הפועלת, שלא ישתתף עמהם לילך כדי למלאות כוונת משאלותם ולשמשם בקללת העם, ועדיין לא נכלל בלשון זה מניעת ההליכה מכל וכל; אמנם בפעם שנית אמר לו לשון לך אתם, ואין במשמעות לשון זה כ"א ההליכה בעלמא שאין בה תועלת כמו לטיול ולכבוד, ולכן מנע ממנו בפירוש כל מיני השתדלות, כאמרו ואך את הדבר אשר אדבר אליך וגו', וכמ"ש הרע"ס אם לקרוא לך באו האנשים, אם להוועץ עמך בלבד כענין קריאי העדה וכענין ואקראה לך להודיעני מה אעשה, קום לך אתם להזהירם שלא יחטאו. ע"כ. והודיעתנו התורה כוונתו הרעה, שבאמת דעתו היתה הפך הצווי, כי אמרה וילך עם שרי מואב, הנה לשון הליכה מחובר במלת עם, אשר יורה על הליכת התועלת למלא משאלות לבבם ולשמש אותם בקללו את אויביהם וכמה דקדק יב"ע בתרגומו, כי קום לך אתם תרגם טייל עמהון, ועל לא תלך עמהם לא תזל, וכן וילך עם שרי מואב תרגם ואזל. ולזה כ' רש"י בשם רז"ל וילך עם שרי מואב לבו כלבם שוה; וזה ידענו מלשנא דקרא מדלא אמר לשון וילך את שרי מואב כ"א לשון עם; ואין צורך ללחץ המפרשים בזה. וראה אתה הקורא שנוי לשונות בדרז"ל, בהא דשני נעריו עמו דבלעם ארז"ל במדרשם למדה תורה דרך ארץ שהיוצא לדרך צריך שנים לשמשו, ובויקח שני נעריו אתו דאברהם ארז"ל למדה תורה ד"א שהיוצא לדרך לא יצא בפחות משנים (ערש"י), דייקו בעניינא דבלעם מלת לשמשו ולא בענינא דאברהם, דשם באברהם לשון אתו, שאין הוראתו השתתפות והתחברות תועלותי וכדומה, אמנם בבלעם נאמר לשון עמו אשר יורה כפי המבואר התחברות התועלת ולתשמישו; וכן בשאול אמר (ש"א כ"ח ח') ושני אנשים עמו, לפי שהיו עבדיו משרתיו כמבואר שם כ"ג. וראיתי בצד"ל שכ' שהם שני אגדות חלוקות. וא"צ לזה:
כי הולך הוא. שלא הי' ענינו בדרך זה כמי שיוליכוהו אחרים כענין ויקם וילך אחרי', אבל הי' הולך הוא, כבעל הדבר ומשתדל מעצמו נגד רצון האל ית', כי לא באו לקרוא לו לעצה כלל (רע"ס), ומדויק בזה מלת הוא:
אולי נטתה מפני. לרש"י מלת אולי כמו לולא וכ"א, אמנם לא מצאנוהו בכל המקרא באופן זה, לכן פי' הגר"א כמו אם התנאי אם הי' כן, כי אמר ותט לפני, ואם לא עשתה כן כי אם היתה נוטה מפני ללכת לדרכה, כי עתה וגו'; ולכן באו השנויים לפני מפני. עכ"ד. כיונתו כי שרש נטה עם מלת לפני ביאורו השפלה והורדה למטה, כמו ויט שמים וירד, והיא הרביצה (נידערלאססען, העראונטערזענקען), ונטה עם מלת מפני היינו הנטיה ללכת לצדדין או לאחריו (אויסלענקען, אויסווייכען), והנה באמרו ותט לפני היינו הרביצה תחת בלעם בפעם שלישית, (ובא מספר יסודי תחת מספר סדורי כבהרבה מקומות), ואמר אם היתה נוטה מפני ר"ל שגם בפעם שלישית היתה נוטה מפני, שהיתה שבה לאחור או לצדדין, אז גם אותך הרגתי. ונ"ל לפרש עד"ז מלת אולי כמו הלואי, כמו אולי ישא פני, אולי יחנן, וכאלו קוה אל הנטי' השלישית בכדי למצוא עלה להרגה (ווענן זיא מיר דאָך אויסגעוויכען וואֶרע):
גם אותכה הרגתי. רש"י יסרס לשון המקרא והראוי גם הרגתי אותכה, כלומר לא העכבה בלבד קראתיך כי גם ההריגה; וראב"ע כ'. ואותה החייתי. דרך קצרה (מלת גם לעד שמתה האתון אחר שדברה יעו"ש), וכן הטעם כאשר הרגתי' הרגתיך, או הרגתיך לבד ואותה החייתי; הנה לדבריו אות וי"ו במלת ואותה הוא כמו מלת או, ואין לדבריו טעם, וכבר טען עליו רמב"ן, והוטב בעיניו פירש"י, וסיום דבריו לא דיבר הכתוב במיתת האתון כלל, ואפשר שהוא מדרך הקבלה. ולדעתי מלת גם פי' אדרבה (פיעלמעהר) אשר יורה על ההפך, כמאמר משה אל פרעה (בא יו"ד) גם אתה תתן בידינו זבחים וגו' שהמכוון בו הפך דעתו שאמר צאנכם ובקרכם יוצג, והטעם משלך תתן לנו, לא בלבד שתהי' מוכרח לעשות דבר קטן להניח לקחת מקנינו אתנו אדרבה יותר גדול מזה תהי' מוכרח לעשות לתת בידינו משלך (ע"ש רש"י), ועד"ז יתפרש וגם הולך לקראתך (בוישלח), וגם הולך לקראתך (בשמות), גם עתה כדבריכם כן הוא (במקץ) יעו"ש, וכן כאן מלת גם הוא כלשון אדרבה, וזה יורה על הפך הדבר הנעשה, כלומר לא הייתי עושה דבר הקטן להמית הבהמה, אדרבה ההפך ודבר יותר גדול מזה הייתי עושה, אותכה לבד הרגתי ואותה החייתי (פיעלמעהר דיך ווירדע איך ערשלאגען האבען), וא"צ לסרס לשון המקרא, ומיתת הבהמה הוזכרה ג"כ. והגר"א פי' שאם נטתה מפני הרגתי אותך תיכף ולא המתנתי לך עד מלחמת מדין שהרגוהו בנ"י בחרב, וזהו כי עתה וגם אותכה הרגתי פי' אותך והנערים והאנשים ההולכים עמך את כלם הייתי הורג:
ותראני האתון. יש כאן זרות בניקוד תיבות ותראני, שהאל"ף פתוחה, ומן הראוי להיות צרוי', כמו כל כנויי המ"ב בעתידים (ר"ש ב"מ); ונ"ל ששנוי זה יורה שיש בתיבה זו הוראה מורכבת ומשותפת, עבר מן הקל לנסתרת, והנכח מן ההפעל ע"י וי"ו ההפוך, ר"ל כי עיקר דבריו אל בלעם היו להאשימו על אשר לא שם אל לב השנויים הגדולים שנתחדשו לעיניו בדרך זה עם האתון, וביותר להיותו ראש הקוסמים הי' מן הראוי להיות סימנים אלו להורות לו למנעו מדרך הלוכו, וכאלו ראיית האתון את הדבר המונעה מהלוכה תהי' ממילא סבה לעורר את לב בלעם ולשום לדרך אחור את פעמיו, ולזה בא האל"ף פתוחה כמו העבר מההפעיל הראני הראתני ותי"ו מן ותראני האתון ראתני והראתה אותי גם לך (זיא זאָללטע מיך דיר געצייגט האבען), ועמ"ש בויצא ע"פ יאהבני אישי:
חטאתי כי לא ידעתי. חטאתי להקשות עורף ה"ל לחוש לזה (רע"ס), כי ידעתי מלשון ידע תדע פני צאנך (משלי כ"ז) והוא לשון השגחה ושימת עין (אויפמערקזאם), והטעם חטאתי במה שלא שמתי לבי על גודל השנויים שנפלו לי בדרך זה להיות נודע מהם שנצב לקראתי דבר המונע אותי:
ואפס את הדבר. למעלה (פ' כ') אמר ואך את הדבר וגו' אותו תעשה, כי מלת אך מצמצם דבר בדבר או באופן מוסיף או באופן גורע (איינשראֶנקענדער זאטץ, דאך) ומלת אפס סותר לבסוף מה שנתקיים בתחלה (אויפהעבענדער זאטץ, אלליין) וטעמו כאן הגם שנתתי לך רשות ללכת לא יהי' בהלוכך תועלת, כי סוף כל סוף תצטרך לדבר את אשר אשים בפיך, כי לפי שעכשיו כבר הי' מוחזק בדרך וקשה לו לחזור גלה לו סוד זה שתהי' מהלכו לבטלה, אבל קודם שיצא אמר לו ואך את הדבר וגו' אותו תעשה, אמר בלשון אך להטעותו שיהי' סובר שברשותו לדבר מה שירצה אלא שחוץ מדבריו יהי' צריך ג"כ לעשות איזה דבר שיצונו ה', לכן אמר לו אותו תעשה ולא אותו תדבר, כי אלו גלה לו מיד בתחלה הסוד לא הי' יוצא מביתו כלל. (רש"פ):
האמנם. להמפרשים הה"א לשאלה או לתימה, ולולי אות גרונית אחרי' היתה ראוי' בשב"א ופת"ח וטעם המלה, אם אמת הוא שאתה חושב שלא אוכל כבדך, וכת"א ויב"ע הבקושטא הויתא אמר. אמנם לפי"ז צריכים להוסיף המחשבה או האמירה, לכן נ"ל כי הה"א כאן כה"א הנגלה נגליתי (ש"א ב') שהה"א לאמתת הדבר, וטעמו באמת לא אוכל כבדך, החניף אליו בעיניו לומר אף שאין ברוב עשרי הספקה לעשות לך יקר וכבוד כראוי לנכבד כמוך, בכל זאת לא הי' לך להמנע מבוא אלי. ובזה אתי, על נכון מאמרם ברבה ע"ז, נתנבא שסופו לצאת ממנו בקלון:
